אברך שלמד סוגיא בעומק העיון צריך לעשות חגיגה גדולה יותר מסיום הש"ס - רבי דב לנדו (2 צופים)

[נדיב לב]

בשיעור שמסר ר' דב לנדו הוא התבטא כך:
'אברך שלומד סוגיה כדבעי עם רמב"ן בעומק העיון, יכול לעשות חגיגה גדולה כמו סיום הש"ס, ואף חגיגה גדולה יותר'. ולרעייתו של אותו אברך אמר: 'אשריך ואשרי חלקך, את המאושרת עלי אדמות, אין זכייה כזכייתך'.

יבוא השואל וישאל,
למעשה, מה כוונת ר' דב, לעשות סיום על שטיקעל רמב"ן?

יבוא המשיב וישיב...
א. אם אפשר/ראוי/מצוי/מעשי לעשות חגיגות או לא, זה טפל ביחס למה שהגרד"ל רצה להדגיש, וחבל לפספס את הנקודה.

ב. הגרד"ל לא דיבר על 'שטיקל רמב"ן' (כפי שמצטייר לנו). הוא דיבר על אדם שעמל בעומק ורוחב הסוגיא ובירר אותה כדבעי. ומי מאתנו שבכ"ז מתקשה להבין מה העונג והסיפוק שיש בבירור מחלוקות של רמב"ן ובעל המאור בסוגיות מוקצה לדוגמא או ללמוד סוגיא למעשה, זה אכן מיותר בשבילו (ועגום מאוד). אני יכול להעיד על עצמי ומסתבר שבין חו"ר הפורום יש רבים וטובים שיזדהו עם זה, כשמסיימים לברר סוגיה מורכבת מרגישים סיפוק אדיר שא"א לתאר, לא פחות מסיום כזה או אחר.

ג. וכי קל בעינינו מה שהתבטא רבינו חיים מוולוז'ין (שאלתות להגר"ח אות ס"ג) "את כל תפילתי מעודי הייתי נותן בעד דין אחד מחודש מן הגמרא"!
מבהיל הרעיון. בשער ב' בנפש החיים הוא כותב באריכות על הענין העצום של התפילה, על הדביקות העצומה בבורא, ועם זאת, ר' חיים מעיד כך על עצמו.

ד. בהמשך הראיון הגרד"ל מתבטא בערגה:
"אח כמה עמל מלא עונג וסיפוק רוחני זה לשבת ולעסוק בבירור מחלוקת של רמב"ן ובעל המאור כשמבינים אותם לעומקם. אני זוכר סיפר הגרד"ל, כאברך צעיר אחרי החתונה ממש, למדתי עם החברותא, הגאון ר' מנחם פישל מחותנו של הרב יעקב אדלשטיין, את הסוגיות של מוקצה, עם כל המחלוקות של הרמב"ן ובעל המאור, שיטת הרשב"א וכו', עד קונטרס המוקצה של החזון איש. היה לו לר' מנחם אופי מיוחד הוא לא ויתר כמעט על אף נקודה".

ה. בנוסף יש לי בזה הסבר נחמד על פי מה שנכתב במאמר - "ערך לימוד התורה בעמל ובעיון - מתיקות התורה".

אבל ראשית כל הביעו דעתכם באשכול.



מצו"ב קובץ הראיון להורדה.
קישור - ראיון עם ר' דב לנדו - י"נ מוסף שבת עמוד 11 ואילך

 

[אלף בית]

אבל ראשית כל הביעו דעתכם באשכול.

 

[אוצר הידיעות]

הצג קובץ מצורף 492בשיעור שמסר ר' דב לנדו הוא התבטא כך:
'אברך שלומד סוגיה כדבעי עם רמב"ן בעומק העיון, יכול לעשות חגיגה גדולה כמו סיום הש"ס, ואף חגיגה גדולה יותר'. ולרעייתו של אותו אברך אמר: 'אשריך ואשרי חלקך, את המאושרת עלי אדמות, אין זכייה כזכייתך'.

יבוא השואל וישאל,
למעשה, מה כוונת ר' דב, לעשות סיום על שטיקעל רמב"ן?

יבוא המשיב וישיב...
א. אם אפשר/ראוי/מצוי/מעשי לעשות חגיגות או לא, זה טפל ביחס למה שהגרד"ל רצה להדגיש, וחבל לפספס את הנקודה.

ב. הגרד"ל לא דיבר על 'שטיקל רמב"ן' (כפי שמצטייר לנו). הוא דיבר על אדם שעמל בעומק ורוחב הסוגיא ובירר אותה כדבעי. ומי מאתנו שבכ"ז מתקשה להבין מה העונג והסיפוק שיש בבירור מחלוקות של רמב"ן ובעל המאור בסוגיות מוקצה לדוגמא או ללמוד סוגיא למעשה, זה אכן מיותר בשבילו (ועגום מאוד). אני יכול להעיד על עצמי ומסתבר שבין חו"ר הפורום יש רבים וטובים שיזדהו עם זה, כשמסיימים לברר סוגיה מורכבת מרגישים סיפוק אדיר שא"א לתאר, לא פחות מסיום כזה או אחר.

ג. וכי קל בעינינו מה שהתבטא רבינו חיים מוולוז'ין (שאלתות להגר"ח אות ס"ג) "את כל תפילתי מעודי הייתי נותן בעד דין אחד מחודש מן הגמרא"!
מבהיל הרעיון. בשער ב' בנפש החיים הוא כותב באריכות על הענין העצום של התפילה, על הדביקות העצומה בבורא, ועם זאת, ר' חיים מעיד כך על עצמו.

ד. בהמשך הראיון הגרד"ל מתבטא בערגה:
"אח כמה עמל מלא עונג וסיפוק רוחני זה לשבת ולעסוק בבירור מחלוקת של רמב"ן ובעל המאור כשמבינים אותם לעומקם. אני זוכר סיפר הגרד"ל, כאברך צעיר אחרי החתונה ממש, למדתי עם החברותא, הגאון ר' מנחם פישל מחותנו של הרב יעקב אדלשטיין, את הסוגיות של מוקצה, עם כל המחלוקות של הרמב"ן ובעל המאור, שיטת הרשב"א וכו', עד קונטרס המוקצה של החזון איש. היה לו לר' מנחם אופי מיוחד הוא לא ויתר כמעט על אף נקודה".

ה. בנוסף יש לי בזה הסבר נחמד על פי מה שנכתב במאמר - "ערך לימוד התורה בעמל ובעיון - מתיקות התורה".

אבל ראשית כל הביעו דעתכם באשכול.



מצו"ב קובץ הראיון להורדה.
קישור - ראיון עם ר' דב לנדו - י"נ מוסף שבת עמוד 11 ואילך

אם לכזה מין דעות כיוונת
דעתי היא כי כל הכבוד והיקר שעושים בסיומי דף היומי אמנם זה ענין גדול
אבל יש בזה גם חיסרון עצום בכבוד התורה של אברכי הכוללים העמלים בתורתם
בזמן הסיומים פגשתי יהודי תלמיד חכם גדול שממש קצף על זה שמושיבים ב ... וטען כמו שברור לנו שלא לומדים רמב"ם יומי כי לא ככה לומדים רמב"ם... ה"ה ללימוד הש"ס
(כמובן שיש כאלו שתקנה זו מועילה עבורם, הנידון הוא על האוירה הכללית, ואכן זוכר אני את ימי הסיומים בכולל, ניתן היה לראות אברכים שפניהם היו נפולות מכך שאינם גומרים ש"ס והיו אף כאלו שפתאום התחילו ללמוד דף היומי (הבעיה היתה שזה הגיע על חשבון דברים אחרים...)

ומנפלאות הבורא שהעמיד בראשינו את מרן רד"ל שליט"א שמעמיד אותנו על המקום ויחד עם המשך החזקת עולם התורה בכללותו על כל גוניו פרטיו ודקדוקיו אינו מסיר עינו מבבת עיננו אלו המוסרים נפשם על לימוד התורה בעיונה ומאיר את עיננו לומר זה הדרך לכו בה

 

[חפץ בחיים]

אם לכזה מין דעות כיוונת
דעתי היא כי כל הכבוד והיקר שעושים בסיומי דף היומי אמנם זה ענין גדול
אבל יש בזה גם חיסרון עצום בכבוד התורה של אברכי הכוללים העמלים בתורתם
בזמן הסיומים פגשתי יהודי תלמיד חכם גדול שממש קצף על זה שמושיבים במזרח את בעלי הבתים וטען כמו שברור לנו שלא לומדים רמב"ם יומי כי לא ככה לומדים רמב"ם... ה"ה ללימוד הש"ס
(כמובן שיש כאלו שתקנה זו מועילה עבורם, הנידון הוא על האוירה הכללית, ואכן זוכר אני את ימי הסיומים בכולל, ניתן היה לראות אברכים שפניהם היו נפולות מכך שאינם גומרים ש"ס והיו אף כאלו שפתאום התחילו ללמוד דף היומי (הבעיה היתה שזה הגיע על חשבון דברים אחרים...)

ומנפלאות הבורא שהעמיד בראשינו את מרן רד"ל שליט"א שמעמיד אותנו על המקום ויחד עם המשך החזקת עולם התורה בכללותו על כל גוניו פרטיו ודקדוקיו אינו מסיר עינו מבבת עיננו אלו המוסרים נפשם על לימוד התורה בעיונה ומאיר את עיננו לומר זה הדרך לכו בה

דבריך היקרים נפלאים ונכונים
אך כמדומני שיש כאן איזו סטיה. וכי הסיום נעשה לבעלבתים או לאברכים שלומדים את התורה? הסיום נעשה לתורה ולכן סיום הש"ס גם כשהוא שטחי ומהיר הוא סיום ולכן יש שמחה ואילו לימוד סוגיא בעיון אין סבה סיום ואע"פ שיש בה שמחה גדולה של לימוד התורה מכל מקום אין בה שמחת סיום. אינני חושב שיש כאן חסרון בכבודם של האברכים כמו שסיום הש"ס אינו קשור בכי הוא זה לכבודם של הבעלבתים. הסיום הוא של התורה הקדושה בלבד.
אכן מחמת כך שטעות זו נפוצה היא נאלץ הגרד"ל שליט"א לומר את דבריו. כך נראה לי

 

[אוצר הידיעות]

דבריך היקרים נפלאים ונכונים
אך כמדומני שיש כאן איזו סטיה. וכי הסיום נעשה לבעלבתים או לאברכים שלומדים את התורה? הסיום נעשה לתורה ולכן סיום הש"ס גם כשהוא שטחי ומהיר הוא סיום ולכן יש שמחה ואילו לימוד סוגיא בעיון אין סבה סיום ואע"פ שיש בה שמחה גדולה של לימוד התורה מכל מקום אין בה שמחת סיום. אינני חושב שיש כאן חסרון בכבודם של האברכים כמו שסיום הש"ס אינו קשור בכי הוא זה לכבודם של הבעלבתים. הסיום הוא של התורה הקדושה בלבד.
אכן מחמת כך שטעות זו נפוצה היא נאלץ הגרד"ל שליט"א לומר את דבריו. כך נראה לי

תודה על חידוד הדברים
לא התכוונתי לדבר על אנשים בעלי בתים יקרים או אברכים (אתה יכול לראות שכבר מקודם תיקנתי ההודעה והשמטתי משפט מסוים)
כוונתי היתה אך ורק לדרך הלימוד השטחית יותר לעומת דרך הלימוד העיונית וכמובן לחיים שיש בהם לימוד תורה בעיון לעומת חיים שאין בהם את הדרגה הזו של לימוד התורה

אני רוצה לחדד שאין כוונתי להפחית ח"ו מגודל החשיבות של לומדי דף היומי ולוואי והיה חלקי עמהם
רק שצריך לשים לב שזה לא מגיע באופן של הפחתה מכבוד העוסקים בה בכל כוחם וטרודים לדעת סודה

 

[מה ידידות]

רבינו דב שליט"א מאיר את עיני הדור לדעת ולהבין כי עיקר לימוד התורה הוא העיון, אין הדברים באים לזלזל חלילה בלימוד בקיאות או בלומדי הדף היומי אך לעיתים החגיגות על סיומי הדף היומי יכולים לטשטש את הדבר הברור והאמיתי כי אלו העמלים בסוגיא בעומק העיון זהו לימוד התורה האמיתי, הוא הנעלה שבדרגות לימוד התורה, כך שאכן אברך שלמד סוגיא בעומק העיון דרגתו גדולה לאין ערוך מזה שלמד מסכת וסיימה כשהלימוד הוא פירוש המילים והבנה שטחית בלבד.
רבינו דב לא מחדש פה דברים חדשים אלא שב ומכריז על הדברים הפשוטים והידועים שלעיתים נשכחים.
זכורני כי ראיתי כתוב בשם החזון איש כי הורה כי בזמן בו אסור ללמוד תורה כת"ב ואבלות הרי שלימוד בקיאות מותר כי זה לא 'לימוד', לימוד שנאסר הוא לימוד בעיון, ואלו הדברים הברורים לדעת לייקר את עמלי התורה בעיון שלימודם הוא הנעלה ביותר ולהם הכבוד והיקר המגיע יותר מכולם.

 

[חפץ בחיים]

בתענית בכורים בערב פסח מותר רק למי שעשה סיום לאכול. גם שם נתלונן שאינו ראוי שבעלבת שעשה סיום בשטחיות ובבקיאות יאכל ואילו האברך המעיין ימשיך לצום? או שאנחנו מבינים שסיום מחייב שמחה. נקודה. וזה עניין אחר לגמרי מהשאלה החשובה מה עיקר ומה טפל.
האם זה לא בסדר שחתן שמח ביום חתונתו בגלל שאברך אחר עמל הרבה יותר ממנו בעמל התורה? מה זה קשור?
אני חושב שזה גופא מה שהגרד"ל התכוון לדייק. שהשמחה היא לא על צורת הלימוד ולא על האנשים אלא על עצם הסיום והשמחה היא בתורה הקדושה.

 

[הצעיר שבחבורה]

בתענית בכורים בערב פסח מותר רק למי שעשה סיום לאכול. גם שם נתלונן שאינו ראוי שבעלבת שעשה סיום בשטחיות ובבקיאות יאכל ואילו האברך המעיין ימשיך לצום? או שאנחנו מבינים שסיום מחייב שמחה. נקודה. וזה עניין אחר לגמרי מהשאלה החשובה מה עיקר ומה טפל.
האם זה לא בסדר שחתן שמח ביום חתונתו בגלל שאברך אחר עמל הרבה יותר ממנו בעמל התורה? מה זה קשור?
אני חושב שזה גופא מה שהגרד"ל התכוון לדייק. שהשמחה היא לא על צורת הלימוד ולא על האנשים אלא על עצם הסיום והשמחה היא בתורה הקדושה.

כמדו', לענ"ד, שהתלונה היא לא על עצם הסיום, אלא על האירוע והחגיגה שסביב זה.