שבועות אַקְדָמוּת מִילִין/ מעשה רבי מאיר חזן (2 צופים)

[געגועים]

אקדמות

א] בט"ז הקשה בזה ודעתו לומר 'אקדמות' קודם שיתחיל לברכת התורה, וכבר תירץ הכל בתשובת שער אפרים (סימן י') ומקיים המנהג. גם נמצא נדפס בלשון אשכנז ישן נושן מעשה באריכות דעל מה תיקנו אקדמות, וסיים שכיון שהמעשה היה במדבר לכן תיקנו לאמר אחר "במדבר סיני" זכר לנס. (אליה רבה או"ח סי' תצ"ד)

ב] וכך היה המעשה בקיצור: בימי הקיסר אנדיס מרטין די לאנצי [בשנת ד"א תע"א] היו בעולם מכשפים רבים, ונתחברו יחד ובנו גלגל אחד, וקשרו אליו בחכמתם שד אחד. וכאשר רצו אנשים ללמוד את חכמת הקסם היו יושבים על אותו גלגל, והשד היה בוחר אחד מהם כשכר ועושה בו כל חפצו והורגו, ושאר התשעה היה מלמדם מלאכות קסם וכשפים, והיו רבים שעשו כך, ולמדו ממנו את חכמת הכישוף. פעם אחת באו עשרה יהודים לאותו גלגל, ואחד מהם שחשש שיבחר בו השד כשכר קרא קריאת שמע. והשד שפחד מכך כעס ושבר את הגלגל והרג את שאר תשעת היהודים. אחד תלמידיו של אותו שד היה כומר גדל קומה וכושי, ורצה לנקום על שבירת הגלגל ע"י יהודי. והרג בכח כישופו שלושים אלף ושמונה מאות וששים יהודים, ע"י נגיעה קלה במצחם. והתלוננו אצל הקיסר, והסכים הכומר המכשף להפסיק, בתנאי שבתוך שנה יבוא איש מהיהודים וילחם עמו ואם ינצח את הכומר יפסיק להרגם, ואם הכומר ינצח יהרוג ח"ו את כל היהודים. והיהודים פחדו מאד והתפללו וצמו ונתנו צדקה וחזרו בתשובה.

אחר זמן התגלה לחכמים בחלום שהאיש שיכול להלחם עם אותו כומר הוא אחד מבני עשרת השבטים הנמצאים מעבר לנהר סמבטיון שזורק אבנים כל השבוע ונח בשבת. ובעצה אחת החליטו לשלוח את רבי מאיר החזן עם מלווים שילך אל מעבר לנהר סמבטיון לקרוא לאותו איש. ועבר לבדו את הנהר בשבת מחמת הפיקוח נפש שבשליחותו. וכשהגיע לשם רצה בית הדין של השבטים לדון אותו לסקילה על שחילל שבת. וכשראו את איגרתו שהגיע מחמת פיקוח נפש. והפילו בני עשרת השבטים גורל מי ילך להציל את היהודים ועלה הגורל ליהודי פיסח זקן וקטן שנקרא דן, ועבר את הנהר בשבת מחמת הפיקוח נפש, ורבי מאיר נשאר שם כיון שלא היה בחזרתו היתר של פיקוח נפש, ואף גיטין לא כתבו לנשותיהם כיון שענין זה לא דחה את השבת, ונשארו נשותיהם עגונות.

כשהגיע אותו יהודי זקן למקום בו אמורה להתקיים המלחמה בכישוף עם הכומר, התקבצו לשם הקיסר היהודים וגויי הארץ.

בתחילה יצר אותו כומר בכוחות הטומאה נס [דגל] של נחושת כבד שכדי לסחוב אותה צריך שבעה אנשים, וע"י כישוף זרק אותה לאדמה ונבלע ולא ניכר מקומו. ואמר לזקן שינסה להוציא את הנס מהאדמה, והזקן אחר שרחץ ידיו הצליח בנס להוציא את הנחושת ולזרוק אותה באויר לגובה רב, ואמר לכומר שינסה להורידה ואם לא יצליח יהרגנו וראשו יהיה תלוי על אותה נחושת, ואח"כ יוליך אותה עם גוויתו למדבר ויקברנה שם במקום שלא יוודע לאיש, ולא הצליח אותו כומר להורידה.

אח"כ עשה הכומר נסיון שני וברא שני אבני ריחים גדולות טוחנות, ואח"כ עשאם בכישוף לחתיכות מפוררות בידו. והזקן אמר שבכח הקב"ה יכול גם הוא לעשות כן, ובתחילה עשה מאותם פירורים הר גבוה, ונפח אח"כ באפיו והתחלק ההר לשנים, וגיבלם ולש אותם ונעשו משני חלקי ההר שני ריחים גדולות מהראשונים שעשה הכומר, ואח"כ פיררם לחול דק, ושוב יצר מהם ריחים, והכומר רצה להוריד את הריחים ולא יכל.

אח"כ יצר הזקן שלהבת אש בוערת שאינה מזיקה, ושרף באש זו את כל מלמדי הכישוף של הכומר. ואמר לכומר שינסה לכבותה, והביא הכומר מים רבים בכישוף ולא הצליח לכבות את האש. ורק היהודי הזקן הצליח להעלים את האש. והתייאש אותו כומר מחייו, והתחנן לזקן שלא יהרגנו. וכל אותו זמן עמדו אותו נס [דגל] מנחושת, ואותם ריחים באויר, ואמר הזקן שיעשה עוד נסיון אחד שהכומר ינסה לכופף עץ שעמד שם ולא נחתך מעולם, ולא הצליח.

ואמר הזקן עכשיו תנסה אתה להחזיקנו ואני לכופפו, ולאחר שהזקן כופפו בקלות, אמר לכומר שיאחז בראש העץ ויישר אותו. ואמר הזקן לנמצאים שם "ראו אם יש בו כח להחזיקו אחרי שאני אעזוב את ראש האילן בידו", וכשעזב הזקן את ראש העץ התיישר העץ במהירות והכומר הועף מראש העץ וראשו ניתץ בנס הנחושת שהיה באויר, וגופו נטחן בריחים שהיו שם. ואח"כ פרחו כל הדברים הללו למדבר. כך ניצלו היהודים, והקיסר ושריו הודו כי ה' האלוקים הוא מלך ישראל וגואלו וחזרו היהודים בשמחה לבתיהם.

ולמחרת שהיה ערב שבועות חיבר אותו זקן מעשרת השבטים את פיוט האקדמות כשבראשי בתיו: "רבי מאיר בר רבי יצחק יגדל בתורה ובמעשים טובים אמן חזק ואמץ", שיש בו שבח הקב"ה והטובות שיקרו להולכים בדרכיו שומרי תורתו ומקיימי מצוותיו, ויש בו דברים על רום העולם והניסים שנעשו לאבותינו במצרים וחוזק אמונתנו והטוב הצפון לעם ישראל וסעודת הלויתן.

ואמר להם שלזכר שמו שיאמרו פיוט זה ביום ראשון של שבועות, כשספר פתוח אחר הפסוק הראשון של קריאת התורה "בחודש השלישי באו מדבר סיני", לזכר הדבר שגווית אותו כומר הסתלקה למדבר, וכך עשו, והתפשט המנהג בכל קהילות אשכנז.

אח"כ נשא אותו זקן אשה וילדה לו בן וקראו מאיר, ויוצאי חלציו של אותו ילד נקראו בשם דן ע"ש אבי אביהם. ונתנו לו היהודים לזקן ולצאצאיו מתנות ומחייה לכל חייהם, כיון שבזכותו ניצלו.

(קובץ בית אהרן וישראל שנה כ"ט גליון ה' עמוד ק"ב)​

 

[הצעיר שבחבורה]

[בשנת ד"א תע"א]

ולפי"ז

רבי מאיר החזן

אינו רבי מאיר בן רבי יצחק ש"ץ שמובא בראשונים, וחיבר פיוטים רבים
שהרי היה בזמן רש"י, ורש"י שמע מפיו.

וצ"ל דתרי רבי מאיר בן רבי יצחק הוו.