פסח, חודש ניסן מצה ספק גזולה ומצת הפקר (1 צופה)

[חדושא]

יש לדון במצת הפקר כשלא התכוון לזכות, האם מקיים בזה מצווה בליל הראשון. וכן במצה ספק גזולה.
ולכאורה תלוי בטעם דמצה גזולה אינו יוצא בה יד"ח.

הרא"ש (פסחים פ"ב סימן יח) למד בסוגיית הגמרא (פסחים לח, א) שיש דין "לכם" במצה, דהיינו שהמצה שיוצאים בה ידי חובת המצוה צריכה להיות של האדם, כשם שיש דין "לכם באתרוג ובהפרשת חלה: "מתקיף לה רב פפא בשלמא עיסה דכתיב (במדבר טו, כא) עריסתיכם, משלכם, אתרוג נמי דכתיב (ויקרא כג, מ) ולקחתם לכם, לכם, משלכם יהא. אלא מצה, מי כתיב מצתכם. אמר רבא ואיתימא רב יימר בר שלמיא, אתיא לחם לחם, כתיב הכא (דברים טז, ג) לחם עוני, וכתיב התם (במדבר טו, ג) והיה באכלכם מלחם הארץ, מה להלן משלכם אף כאן משלכם". ומדברי הגמרא הללו למד הרא"ש וזת"ד: "משמע מהכא דאין יוצאין במצה גזולה, דלאו לכם היא, לא נפיק בה".

אמנם בספר יד המלך על הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה פ"ו ה"ז) הוכיח מסברא שדין 'לכם' במצה הוא רק דין למעט שתהיה המצה ממון הדיוט ולא ממון גבוה, שאם לא כן "היכי משכחת באשה שיש לה בעל, שתצא ידי חובת מצה המוטל עליה מלימוד דכל שישנו בבל תאכל חמץ, והלא כל מה שקנתה האשה קנה בעלה, וכל אשר לה שייך הגוף לבעלה. ואף אם נתן לה בעלה המצה לאכלה, מכל מקום אין עדיין להאשה על ידי נתינה זו דין ממון במצה. דהא אם נתנה האשה המצה זו לאחֵר במתנה, או הקדישה מדעת עצמה שלא מדעת בעלה, אין מתנתה והקדשה שווים מאומה. ואם המקבל מתנה כזו מאשה שיש לה בעל קידש בה אשה, אין האשה מקודשת, ומשום דלא נתן הבעל המצה רק אדעתא לאכלה, אבל לא ליתנה או למכרה לאחר. ואם כן האם נאמר דכל אשה שיש לה בעל אינה יכולה לצאת ידי חובת מצה, אם לא בדרך רחוק וזר דהיינו שיתן לה הבעל הכזית מצה בתורת מתנה גמורה, דאז רשותו מסתלק. אלא ודאי דגם לענין דין ממון במצה לא ילפינן מחלה רק במעשר שני בלבד, כמו כן גם במצה יוצאים גם כן בכל מצת הדיוט, ואף שאין לו להאוכל דין ממון במצה הנאכלת. ואף במצת גזל גמור היה יוצא בו ידי חובת מצה, אי לאו דבגזל גמור אינו יוצא משום מצוה הבאה בעבירה, אבל בכל שאר מניעת דין ממון היכי דלא שייך בו פסול של מצוה הבאה בעבירה, לא אכפת לן כלל מה שאין לו דין ממון במצה".

ולכאורה אם יוצא במצת הפקר תלוי בב' השיטות.
גם יש לדון לשיטת הרא"ש (וכדבריו נפסק בשו"ע סימן תנ"ד), מדוע לא מקפידים להקנות לאישה וכ"ש לאורחים. (ובאחרונים האריכו בזה והחזון איש היה מקפיד להקנות).

אמנם יש לדון מה הדין במצה ספק גזולה. ולכאורה לדברי הרא"ש דבעי דין לכם, הרי סוף סוף אם הוא מוחזק במצה, היא נחשבית שלו בדיני ממון ויוצא ידי חובה. אולם אם הטעם משום מצווה הבאה בעבירה, הרי סוף סוף יש כאן ספק עבירה. ואולי אפשר לתלות בס"ס א. דאינו גזל ב. גם אם זה גזל כל הטעם משום דין לכם, ובספק גזל כשהוא מוחזק לא חסר בדין לכם. (אבל יש לדון אם זה ס"ס משם אחד).

 

[נדיב לב]

ולכאורה אם יוצא במצת הפקר תלוי בב' השיטות.

לכאורה גם לשיטת הרא"ש דבעינן דין לכם, מ"מ יצא ידי חובה במצה של הפקר, שסו"ס אינה ראויה לאכילה לשום אדם מלבד לאוכל, וממילא נחשבת שלו. וכעין זה כתב באמרי בינה פסח סי' כג המצו"ב.

אמרי בינה דיני פסח סימן כג
ומזה נרא' דאף למ"ד דבעי דין ממון ואינו יוצא במ"ש דממון גבוה הוא היינו משום דחל שם גבוה עליו לעולם דכל היכא דאיתי' דגבוה הוא אבל בהפקר כה"ג אף דלא נתכוין לקנות מ"מ ממילא שלו הוא כיון דשום אדם א"י לזכות בו ושם הבעלים נסתלק מממון זה קרינן בי' לכם:

 

[חדושא]

לכאורה גם לשיטת הרא"ש דבעינן דין לכם, מ"מ יצא ידי חובה במצה של הפקר, שסו"ס אינה ראויה לאכילה לשום אדם מלבד לאוכל, וממילא נחשבת שלו. וכעין זה כתב באמרי בינה פסח סי' כג המצו"ב.

אמרי בינה דיני פסח סימן כג
ומזה נרא' דאף למ"ד דבעי דין ממון ואינו יוצא במ"ש דממון גבוה הוא היינו משום דחל שם גבוה עליו לעולם דכל היכא דאיתי' דגבוה הוא אבל בהפקר כה"ג אף דלא נתכוין לקנות מ"מ ממילא שלו הוא כיון דשום אדם א"י לזכות בו ושם הבעלים נסתלק מממון זה קרינן בי' לכם:

אבל כל שלא זכה אין לו דין ממון במצה?

 

[בן ליש]

אמנם יש לדון מה הדין במצה ספק גזולה. ולכאורה לדברי הרא"ש דבעי דין לכם, הרי סוף סוף אם הוא מוחזק במצה, היא נחשבית שלו בדיני ממון ויוצא ידי חובה. אולם אם הטעם משום מצווה הבאה בעבירה, הרי סוף סוף יש כאן ספק עבירה. ואולי אפשר לתלות בס"ס א. דאינו גזל ב. גם אם זה גזל כל הטעם משום דין לכם, ובספק גזל כשהוא מוחזק לא חסר בדין לכם. (אבל יש לדון אם זה ס"ס משם אחד).

אין כאן ספק עבירה, משום שמוחזק אינו עובר באיסור גזל, וכמו שהאריכו רבותינו בזה (בקו' מהר"י באסאן).

 

[נדיב לב]

אבל כל שלא זכה אין לו דין ממון במצה?

ובזה מחדש האמ"ב "כיון דשום אדם א"י לזכות בו ושם הבעלים נסתלק מממון זה קרינן בי' לכם".

 

[נדיב לב]

אמנם יש לדון מה הדין במצה ספק גזולה. ולכאורה לדברי הרא"ש דבעי דין לכם, הרי סוף סוף אם הוא מוחזק במצה, היא נחשבית שלו בדיני ממון ויוצא ידי חובה.

מה שנחשב מוחזק בדבר, לא בהכרח יועיל לגבי דין לכם. וחילי ממה שכתבו האחרונים (החזו"א והגרשז"א) להקפיד שלא לקרוא שם מעשר ראשון על מצה שאוכלים בליל הסדר אלא על מצות אחרות. ובדרך אמונה שם הסביר, אף שהחזו"א נקט שבזה"ז מעשר ראשון אינו של הלוי אך כיון ואילו היה נתבע ע"י לוי היה צריך להביאו לא נחשב מצה שלו. ובהליכות שלמה הוסיף דאמנם מדין הממון הרי הוא של המוחזק, אבל סו"ס אינו שלו.
עכ"פ מבואר שאף שמדין הממון זה נשאר בחזקתו, לא יד"ח.
אמנם יש מקום לחלק, בין ספק גזל, דהאיסור נקבע עפ"י דין הממון, וממילא נחשב ממון גמור שלו, ובין מעשר ראשון די"ל דאף דבזה"ז ליתא ללוי מוחזק, אבל עצם הממון נחשב של הלוי וממילא אינו שלו באמת ויש לדון.

אולם אם הטעם משום מצווה הבאה בעבירה, הרי סוף סוף יש כאן ספק עבירה.

לכאורה זה ליתא ותלוי בגדר הדברים בהכרעת ספק גזל וכדלעיל.

ואולי אפשר לתלות בס"ס א. דאינו גזל ב. גם אם זה גזל כל הטעם משום דין לכם, ובספק גזל כשהוא מוחזק לא חסר בדין לכם. (אבל יש לדון אם זה ס"ס משם אחד).

התייחסתי לעיל.

 

[בן ליש]

מה שנחשב מוחזק בדבר, לא בהכרח יועיל לגבי דין לכם.

בחמדת שלמה חו"מ סי' י' נקט דמוחזק אי מיקרי לכם תליא אי מהני תפיסה (ולהלכה פלוגתת הרמב"ם ושאר ראשונים).
ועי' גם אמרי בינה דיני יו"ט סי' כ"א שדן בזה.

 

[חדושא]

מה שנחשב מוחזק בדבר, לא בהכרח יועיל לגבי דין לכם. וחילי ממה שכתבו האחרונים (החזו"א והגרשז"א) להקפיד שלא לקרוא שם מעשר ראשון על מצה שאוכלים בליל הסדר אלא על מצות אחרות. ובדרך אמונה שם הסביר, אף שהחזו"א נקט שבזה"ז מעשר ראשון אינו של הלוי אך כיון ואילו היה נתבע ע"י לוי היה צריך להביאו לא נחשב מצה שלו. ובהליכות שלמה הוסיף דאמנם מדין הממון הרי הוא של המוחזק, אבל סו"ס אינו שלו.
עכ"פ מבואר שאף שמדין הממון זה נשאר בחזקתו, לא יד"ח.
אמנם יש מקום לחלק, בין ספק גזל, דהאיסור נקבע עפ"י דין הממון, וממילא נחשב ממון גמור שלו, ובין מעשר ראשון די"ל דאף דבזה"ז ליתא ללוי מוחזק, אבל עצם הממון נחשב של הלוי וממילא אינו שלו באמת ויש לדון.

לכאורה זה ליתא ותלוי בגדר הדברים בהכרעת ספק גזל וכדלעיל.

התייחסתי לעיל.

תודה רבה. היכן בדרך אמונה?

 

[חדושא]

אין כאן ספק עבירה, משום שמוחזק אינו עובר באיסור גזל, וכמו שהאריכו רבותינו בזה (בקו' מהר"י באסאן).

גם לשיטות שהמוחזק לא עובר באיסור גזל כלל אבל החפץ עצמו ספק אם באמת שייך לו (גם אם הדין שמותר לו להשתמש)

 

[נדיב לב]

תודה רבה. היכן בדרך אמונה?

פ"ו תרומות ה"ב בביה"ל ד"ה הני כהני.