פרשת שבוע מו"מ בספר מגדלות מרקחים להגאון ר' אהרון צבי קרפט זצ"ל (2 צופים)

[היושב בישיבה]

כאן בעז"ה יעלו הערות ומו"מ בדבריו של בעל המגדלות מרקחים זצ"ל

 

[הצעיר שבחבורה]

רק השתדל לעקוב אחרי הרב @גרינפלד שליט"א, המביא מדברי המגדלות מרקחים באופן קבוע בפורום.
וכבר התמחי גברא בזה, שלא תכפיל את דבריו

 

[היושב בישיבה]

מצורף מגדלות מרקחים פרשת אחרי - קדושים

 

[היושב בישיבה]

בפרשת אחרי מות הביא (בהערה סד)
:ונשאל רבינו הגרי"ג אדלשטיין זצ"ל, האם הדין שכל הסדר של מעשה יוהכ"פ מעכב, מדין"חוקה", היה גם בהקרבה של אהרן, או רק לדורות ביוהכ"פ. ויסוד הספק משום שכתב בחכמתאדם שם דכל תחילת הפרשה מדברת על כניסה בכל השנה כדכתיב ואל יבוא בכל עת וגו' בזאתיבוא וגו', היינו דבזאת יכול לבוא בכל עת. ומה שעושין כן ביוהכ"פ נלמד מסוף הפרשה שנאמר(טז כט) והיתה לכם לחוקת עולם בחדש השביעי בעשור לחדש. א"כ הדין חוקה נאמר בפסוקשל יוהכ"פ, ולא בפרשה של אהרן בכל השנה.

והראה רבינו שליט"א דהנה בסנהדרין מט: איתא דסדר יומא כל מעשה האמור על הסדר מעכב,ואמרינן שם דזהו חומרא בעלמא, ופירש רש"י שם "אבל יום הכפורים חומר היום בעלמא הואשלא לשנות בו, ולא כח עבודות". מבואר מדברי רש"י דהגורם שסדר העבודה מעכב הוא חומר היום של יוהכ"פ, א"כ לאהרן בכל השנה לא היה דין זה.
והקשיתי לו על זה דהנה בזבחים מ. ילפינן מדכתיב "לפר" דכל המתנות של פר יום הכיפוריםמעכבות, ולא הוי כחטאות החיצונות שרק מתנה אחת מעכבת
ומקשה הגמ' דתיפו"ל דכתיב"חוקה" לעיכובא בכל עבודת יוהכ"פ, ולמה לי קרא מיוחד לזה. וקשה, נימא דהקרא אתי לכלהשנה, דעל זה לא נאמר חוקה לעיכובא. ועל כרחך דהחוקה לעיכובא הוא גם על אהרן בכלהשנה.[והסכים ואמר דבע"כ דרש"י לית ליה החידוש הנ"ל של הגר"א.] :

ובעיקר ראית רבינו הגריג זצ"ל מש לתמוה דאף רש"י לא כתב דהטעם שמעכב סדר בעבודת יוה"כ הוא מטעם חומר היום דוודאי הסיבה היא דחוקה כתיב ביה רק דבא רש"י לתת טעם בדבר שלכך גזרה חכמתו כיוון דחמיר היום אך כיום הסיבה היחידה היא דחוקה כתיב בה

וממילא אם כדברי החכמת אדם דחוקה קאי אף על עבודת אהרון צריך דאף שם יעכב דחוקה כתיב ביה אף שלא שייך הטעם דחמיר היום ויל"ע

 

[היושב בישיבה]

טבל ותרומה איזה מהם חמור

:מתוך ה"מגדלות מרקחים" פרשת אמור:

ביומא פג. אמרינן שמי שצריך לאכול דבר איסור משום פיקוח נפש מאכילין אותו הקל הקל תחילה. ולגבי מי שיש בידוטבל ותרומה נחלקו התנאים איזה איסור יותר קל, דדעת ת"ק שם שאיסור טבל קל יותר כיוון שאפשר לתקנו ולכן מאכילין אותו טבל ולא תרומה.

והקשה בשו"ת יד רמה סי' כ"ט הרי סתמא קתני "טבל" ומשמע שעדיין לא תרם כלום וא"כ הוא טבול גם לתרומה ותרומת מעשר וגם למעשר שני. וא"כ הוא עובר בב' לאוין גם משום "לא יחללו את קדשי בני ישראל אשר ירימו", שהוא טבול לתרומה ולתרומת מעשר, וגם משום "לא תוכל לאכול בשעריך" שהוא בטבל למעשר שני. וכ"כ המנ"ח (מצווה רפ"ד) דנראה פשוט שאם אכל כזית מטבל שלא הורם ממנו כל עיקר, לוקין שני מלקיות.

וא"כ קשה הרי כתב הר"ן דב' איסורים קלים, חמורים יותר מאיסור אחד חמור א"כ אפ' תרומה חמורה מ"מ בטבל מיהא איכא שני איסורים.

עוד הקשה בשו"ת יד רמה (סי' מ"ה וסי' מ"ח) לפי מש"כ הר"ש (סוף תרומו') דאיסור הנאת כילוי בתרומה הוא רק מדרבנן ואילו בטבל הוי מדאו' כמבואר בגמ' שבת (כו.) מדכתיב "ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי" בשתי תרומות הכתוב מדבר אח' תרומה טמאה ואח' תרומה טהורה מה תרומה טהורה אין לך בה אלא משעת הרמה והילך (שהרי תרומה טהורה היא לאכילה, וטבל אסור באכילה) אף תרומה טמאה אין לך בה אלא משעת הרמה והילך (אע"פ שהוא מיועד להרמה יש בו איסור). וכ"כ המל"מ (תרומות פ"ב הי"ד) בדעת הרא"ש, וא"כ נימא דמשום הכי עדיף לעבור על איסור תרומה, משום שבתרומה ליכא איסור הנאת כילוי מן התורה, משא"כ בטבל דאיכא ג"כ הנאת כילו.

ונראה ליישב בס"ד, דמי שאוכל טבל, אינו עובר בב' איסורים א' דאכילה והב' דכילוי, דאיסור הנאת כילוי הוא תוספת על איסור אכילה, דלא רק באכילה נאסר אלא דילפינן דאסור ג"כ בהנאה, וכמו כל מי שאוכל ערלה, דאין בזה ב' איסורים אכילה והנאה, אלא דהאיסור הוא לא רק באכילה אלא גם בהנאה וה"נ הלימוד מההיקש הוא דאיכא איסור גם בהנאה אבל הכל הוא אותו איסור.