אחרי מות לרבי אליעזר מה הספק האם שילוח השעיר דוחה שבת (2 צופים)

[גרינפלד]

מתוך ה'מגדלות מרקחים':
ושלח את השעיר במדבר (טז כב)

ביומא סו: שאלו את רבי אליעזר חלה השעיר מהו שירכיבהו על כתיפו, האם שילוח השעיר דוחה איסור הוצאה ביוהכ"פ ובשבת, ולא רצה רבי אליעזר להשיב מפני שלא אמר דבר שלא שמע מרבו. ובשו"ת עין המים לרבי יעקב מאיר פאדווא מבריסק זצ"ל בעל מקור מים חיים סי' י"ד נשאל, הרי אליבא דרבי אליעזר עצמו כל מכשירי מצוה דוחים את השבת כגון מכשירי סוכה ולולב וכמבואר בשבת קלא. ועי' בגמ' שם שמקשה שגם מכשירי ציצית ומזוזה ידחו שבת, ואמרינן שם דכיון שבידו להפקירן אינם דוחים. וא"כ לא גרע שילוח השעיר מכל מצוה שדוחה שבת לר"א כשאין בידו להפקירן. [ועי' בפירוש הר"ש משאנץ על התו"כ אחרי מות פרשה ד' סי' ח', דהא דאיצטריך קרא דשילוח השעיר דוחה שבת, אע"ג דכל קרבן שקבוע לו זמן דוחה שבת, משום דשעיר אינו קדשי מזבח. וכל זה לרבנן שרק עבודה דוחה שבת, אבל לר"א שכל מצוה דוחה שבת, לכאורה פשיטא שדוחה דלא גרע משאר מצוות, וכנ"ל].

וכתב שם ליישב, ע"פ דברי תוס' שבת שם ד"ה ושוין, שהקשו מהיכי תיתי שציצית ומזוזה ידחו שבת, ותירצו דילפינן להו מסוכה, וליכא למיפרך מה לסוכה שכן נוהגת בלילות כבימים, שגם מזוזה נוהגת בלילות כבימים, וכן בציצית פריך למ"ד לילה זמן ציצית. ולפי"ז שילוח השעיר שאינו נוהג בלילות כבימים, לא ילפינן ליה שדוחה שבת, ע"כ. אמנם עי' בריטב"א הישנות הנדמ"ח ע"ש חי' הר"ן שבת שם שכ' שאפי' למ"ד לילה לאו זמן ציצית איכא למילף מסוכה וחד מהנך שאין נוהגים בלילות כגון לולב, ולפי"ז הדק"ל.

ומו"ר רבינו הגרי"ג אדלשטיין זצ"ל צידד ליישב, שדוקא במצות המוטלות על האדם עצמו כגון סוכה ולולב ושופר ס"ל לר"א דדוחין שבת, אבל שילוח השעיר אינו מצוה על גברא מסויים אלא חובת הציבור, וליכא למילף מצות כאלו שאינן חיוב פרטי על האדם הזה, משופר ולולב. ויש לעיין הרי בקרבנות ג"כ ס"ל לר"א דמכשירין דוחין שבת, אע"פ שאינם מוטלים על היחיד אלא חובת ציבור. עוד יש לעיין ממילה, דבמקומו של ר"א היו כורתין עצים לעשות פחמים לעשות כלי ברזל למול בשבת, ובשלמא לגבי אבי הבן עצמו דהוי מצוה המוטלת עליו דוחה את השבת, אבל שאר אינשי הרי אין זו מצוה המוטלת עליהם אלא מדין חובת הציבור שישראל חייבים למול כל ערל מביניהם, כדקי"ל דאי לא מהליה אבוה מיחייבי בי דינא למימהליה.​

 

[גרינפלד]

עוד יש לעיין ממילה, דבמקומו של ר"א היו כורתין עצים לעשות פחמים לעשות כלי ברזל למול בשבת, ובשלמא לגבי אבי הבן עצמו דהוי מצוה המוטלת עליו דוחה את השבת, אבל שאר אינשי הרי אין זו מצוה המוטלת עליהם אלא מדין חובת הציבור שישראל חייבים למול כל ערל מביניהם, כדקי"ל דאי לא מהליה אבוה מיחייבי בי דינא למימהליה.​

והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:
אמנם יש לומר דמה שמותר לאחר למול בשבת אין זה משום המצוה שעל המוהל מדין מצוה לבי דינא למימהליה, אלא דשבת "הותרה" אצל מילה, שהרי גם אשה שאינה חייבת במצות מילה מ"מ מותר לה למול אף בשבת, ועי' תיבת גומא להפמ"ג בפרשת תזריע.​