מאמר מוסרי למה אתה כועס?! (1 צופה)

תהליך למידה אודות מדת הכעס וביעורה כליל​

אין צריך כלל לבאר את רעת מדת הכעס מפי המקורות ומפי המציאות, מן המקורות - הלוא מאמרי חז"ל רבים, וספרי ליקוטים, מעוררים את האדם על כך, מפי המציאות - הלוא מעולם לא הרווחנו דבר בשימוש בתכונה זו, שאינה אלא התפרצות כמה תכונות לא מבוררות ביחד. הנקודה שאנו רוצים לנגוע במאמר זה, היא את מה שמסתתר מאחורי הכעס. בחוסר מודעות אופייני לאנשים בני תמותה, תמיד יהיה להם הסבר מספק מדוע הם כועסים, ולמה הכעס העכשווי שלהם - אינו מצריך אותם לבדק הבית כללי, כי במצב כזה וכזה מי לא יכעס. גם אלו שמזגם נוח ואינם נוטים לכעוס ממש, הרוגז האצילי שלהם, או קפידה מייסרת שהם מעניקים לעוברים על רצונם - מצריכה לברר אצל חלק מאתנו, מה קורה לנו? האם אנו באמת ובתמים מחשיבים את עצמנו עד כדי כך, לכאלו - שאי מי 'חייב' לעשות את רצונם בדיוק, או שלא לנסות להלכד בקפידתנו?!

ואכן כן, ככל שנסובב את זה, הכעס הוא פרי הגאווה, ולפעמים השורש המאוס הזה, הוא כה אימתני, שאף הנושא בחובו אותו, אינו חל ואינו מרגיש אודות מגלומניות נסתרת שהוא מטפח מבלי משים. אנשים שחושבים שמגיע להם הכל - הם אנשים שכועסים המון. וכאן הבן שואל, יש אנשים שהם ככלל לא נוטים לכעוס, הם בהחלט נחשבים אנשים אציליים וענותנים, ומוותרים המון, וגם ניכר שהם בשליטה עצמית מדהימה, בהרבה מקרים, אלא שהכעס ההוא וההוא, מי צריך לקחת עליו אחריות, וכי לא האידיוט ההוא שהרשיע כל כך, ועשה עוולה נוראית שכזו, גם לרגוז עליו אסור לי?!

לכן כדאי להשים לב, לנקודה מאד חשובה. אם אסור לכעוס אף פעם, וכל הכועס כל מיני גיהנום שולטים בו, הרי שאין הצדקה לכעס בשום פעם ושום ענין, ויתירה מזאת, כיון שהוזהרנו על זה כל בני המזגים, זהו סימן שניתן ליהודי הכח המתאים, לחיות את חייו בלי כעס בכלל, לא מבעיא שלוא יבוא לידי התפרצות משונה שתעיד על דמות האדם שבו, שמיכתת כתית שיעוריה, אלא אף אלו הנהוגים ביום יום, הרמת הקול, קפידות שבלב, או ביצוע סנקציות ל'חצופים' אשר מרגיזים, והלוא אני מוקף אידיוטים שכאלו, איך אפשר שלא לכעוס, נכון, אי אפשר, אך אם נגלה את השורש - נוכל לכרות את הענפים הרעילים.

אכן הגאוה היא שורש הכעס, ואין המדובר בגאוה ושחצנות מהמין שאנשים רגילים לקרוא להם כך בשפת הדיבור, אלא הגאוה שדיברו בה חכמים וחסידים וצדיקים, הוא חוסר ההתבטלות לבורא עולם השוכן בקרבנו, והמנהל את כל מעשינו, ועוד עומק יש בה בגאוה שעליה אנו דנים, זאת היא הכפירה הטמונה בלב איש, שלא רק שחושב שמגיע לו הכל, בהיותו 'יש' גמור ולא מקשיב למציאות האלוקית, שהיא מנהלת אותו עד דקדוקו של רגע. כלומר, אם היינו מאמינים שכל מה שארע בחיינו, גם על ידי בעל בחירה, מרגיז שכמותו, אינה אלא קריאה אלוקית מהדהדת, וכי היינו כועסים? על מי? על מי שמנהל, יתברך שמו את הכל לטובתינו? מחשבה כזו אינה יכולה לשכון בלב אדם שרואה את עצמו בלבד, ואינו ממשיך להעמיק להבין שהוא מונהג, ולא תיתכן עגמה בעולם שאינה מוכרזת מלמעלה...

המחשבה אודות מציאות הבורא בעת נסיון, יכולה בהחלט למזער את נזק הכעס, אך ללא תירגול מוקדם, לראות את עצמו כאין ממש, ששום דבר שבעולם לא מגיע לו, ואין אדם החייב לו כלום, ומכל שכן רבים שמתנהלים מולו, הלוא כך לא יפגם הרוגע שלו, כאשר יתקל בעוינות או באטימות, משום שלא הם מנהלים אותו, וגם הם, מונהגים שכמותם, לא יכלו להרע לי, לולא עצת ה' אשר תקום, לטובתי או לכפרתי... את התירגול לכך, לא מתחילים כאשר אנו עומדים, ריקניים ושבורים מול הגורם לכעס, אלא עלינו לפתח את אומנות הביטול המוחלט לפני השם יתברך, בכל מחשבה דיבור ומעשה, להבין את אפסיות האדם מול גדלות הבורא, בשגם איננו ממלאים בדיוק את אשר נדרש מאתנו, וכיצד לא נבוש להשתרר, וסימנה של השתררות סמויה זו, היא הכעס הנוראי על בני אדם, כמונו.

לפעמים בא הכעס בדמות צדקנית, במחאות על מחדלי הזולת, או אז הכועס אינו מרגיש כלל, שהוא מייצג את הקדושה באדרת הסטרא אחרא, זה הזוי כמה שחוסר המודעות שולט אז בכיפה, והלוא כעס הוא מסטרא דקין, וטורף נפשו באפו, וכיצד הכעס על עוברי עבירה יש בו מאותו זן אסור ופסול? והראיה, שאין לעולם את ההתרוממות שחשים אחר השפעה קדושה. הזוהר הקדוש, שכה מחמיר בכעס, ומגלה, אשר בעת הכעס מסתלקת נפשו הקדושה של האדם, ומאבד את כל אשר לו, הד לכך הם דברי חז"ל - כאילו עובד עבודה זרה. מחמת שהוא מתנתק מהבורא, בעת חשבו את עצמו ליש עצום, ודוחק בכך את רגלי השכינה. גם בחינוך, המסר שבא באמצעות נרגנות וכעס מתפרץ, ונלווים אליו בדרך כלל, הוספות של ביזוי וחרפה, וכמה דריסת בוז על כמה וכמה מצוות עשה מדאורייתא, כל אלו הם ענפים וענפי ענפים של מדת הגאוה, לא זו המשתחצנת אלא הצפרדע הגדולה, שבהכאה אחת - מתעופפות כמה מיני צפרדעי טומאה, שאין להם כל קשר עם הקדושה.

בכלל כל זה, היא האכזבה האישית, התהומית, של אדם מעצמו, כאשר הוא מגלה כי התכניות והשאיפות שלו - עולות בתוהו, הוא מתכנס לתוך האשמה וכעס עצמי, כשהוא לא מסוגל לשאת את העצמי המפורק שלו, הוא מניח שיש אחראים רבים להרגשה הזו, הוא נוטה להשליך את הכל על זוגתו, הוריו, מחנכיו וחבריו וכל אשר בא במגע עמו, בבירור יסודי בתכונות הנפש הלא מבוררות, הוא מגלה שכל כולו מקשה אחת של גסות הרוח וגאווה אימתנית המשלחת פארותיה אל העצמי שלו, ומזינה אותו בכעסים ובנרגנות, עד שזה מתפרץ...

יועצי נישואין ומשכיני שלום בית, יודעים את פירושו המעשי של מאמר חז"ל - דפרע קנאה מחריב ביתיה, קנאה שלא כראוי, עמידה על שלך, ולא מתוך רוגע וישוב הדעת, וכעסים מתפרצים, שהם נחלת - לא תאמינו, אבל כן - גם של אנשים מאד נחמדים ואפילו 'בעלי מידות' לעת הצורך', הם שוב באנשים שמעולם לא ידעו או שהדחיקו את היותם בעלי גאוה, ובלתי מבוטלים אל הרצון העליון, הם לא מרוצים מהמצב שבו הועיד אותם ה' לעבוד אותו משם, הם רוצים אחרת, הם מבקשים את המשמעת של האחרים, בעוד שאת המשמעת למול הדר זיוו יתברך, הם מכרסמים במו כעסם, כי הלוא אמרו חז"ל - כל הכועס אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו. מה אתך? מה אתה מתפרץ? צועק ומבזה, והלוא מלא כל הארץ כבודו, וכי שכחת סעיף ראשון שבשולחן ערוך? מה עם שויתי ה' לנגדי תמיד. מה עם כל הדיבורים, שהכל ממנו יתברך? שום דבר, שום אמונה והשגחה לא נחשבת בעת הכעס... ושוב, אין זה רק כשהלהבות גוברות על השכל. אפילו כעס מינורי, ותחושה של נרגנות כלפי ברואי מטה, מעידה על התעלמות ממה שאמרו - אין אדם נוקף אצבעו מלמטה, אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה. ואם הכל מוכרז מלמעלה, וכי יש איזה מקום לכעוס על משהו או על מישהו? ממש לא. אזי המקום שבו צריך לתקן את הכעס, למי שמוצא את עצמו כועס לעיתים קרובות מדאי, אינה בפטנטים להרגע, או שאר עבודות זיכוך לא יעילות. אלא במדת האמונה שלו, שפשוט איננה...

כל פעם שאדם כועס, יש לו שיעור מעולה לגלות, שהתכונה הזו מעולם לא שרתה איש, והלוא כך אמרו - רגזן לא עלתה בידו אלא רגזנותא. הוא לא הצליח, גם כשהצליח, אלא לבנות את התכונה שהיה צריך לעקור אותה מהשורש. יש ווארט מדהים כפירוש על מאמרם ז"ל - כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה. היינו כשם שהעבודה זרה לא מועילה לעובדיה, בהיותה זרה לעובדיה, והיא כלום ממש. כך הכעס, לא עלתה בידו של הכועס כי אם הריק הגמור. וזה גם כשרואים, שהסובבים נרתעים ונחרדים כנתינים מפני השליט הקשוח... אם היית משתמש בהיפך הכעס - היית פועל פעולה אמיתית. לא כן אם הדברים באו לך על ידי קשיחות כועסת - לא תרויח, ואם חושבים שמרוויחים, עם הזמן, הכועס יגלה בעצמו שרב ההפסד על הריווח, מלבד מה שהוא מפסיד את כל מי שמכיר אותו. אנשים ממש לא אוהבים להמצא במחיצת אדם כועס, ואם יקשיבו לו מתוך פחד - ירגישו אומללים ולכודים כשהם צריכים לבוא במגע עמו.​