מאמר פרשת שבוע העבודה למלך כרצונו של מלך (1 צופה)

העבודה למלך כרצונו של מלך​

מאמר לפרשת 'אחרי'​

בפרשת אחרי מות בני אהרן אנו קוראים על קרבת אלוקים ללא רשות, והעונש הנורא שבא בעקבותיו לבני אהרן אשר בקרבתם לפני ה' וימותו, הפירושים השונים שהעניקו חכמינו בדרשתם לסיבת הסירוב לקירבה שלהם הנועזת שהפכה להקרבה עצמית, מלמדים אותנו את הדרך להתקרב נכון. כלומר, גם אם השאיפה היא טובה, הדרך לבצע את המהלך שלה טעון בירור האם אנו עושים זאת לפי הרצון של מי שאנו רוצים להתקרב אליו. תורה שלימה היא לנו, לכל אחד ואחת בכל דור, כי אין לנו יכולת לנכס לעצמנו עבודת ה', שלא ברורה בה ההזמנה האלוקית לעשות זאת, וגם כשעושים את הטוב, צריך לברוח מן האגו המחליט לבד שהוא מוכן להתקרב אל הבורא אך לא לוותר על הרתיעה האנושית מהכנעה מוחלטת אל כל דבריו, יתברך שמו.

תנועה זו, של חוצפה כלפי שמיא, לעשות את הטוב בעיניו יותר טוב ממה שהוא יתברך צווה, כביכול, או אחרת, אנו מוצאים בהמון אירועים שיש בתנ"ך, בהם העובד רוצה לעבוד את ה' אך עבודתו אינה מתקבלת כי הוא משנה מהכללים או מחוקי ה' המפורשים, אם נכנסו שתויי יין במקדש, ונהדפו החוצה, אנו למדים שגם אם אנו רוצים להיות שכורת ולא מיין, להכניס התלהבות ואש זרה אשר לא הצטווינו בה בכל המכלול של עבודת ה' – אנו אמורים להמנע מכך מכל וכל, כי בעבודת הבורא אין העובד הענין, אלא למי שעובדים אותו, ואדרבה, ככל שהישות שלנו לא תיראה בעת העבודה, ואנו לא נעשה מה שאנו רוצים, הרי שבכך אנו נעיד כי לא הרצון שלנו לעבוד הוא המניע את העבודה, כי אם ההתבטלות מול הרצון העליון.

עדיפים צעדים קטנים ויש במניעיהם רצון לעשות נחת רוח לבורא, מאשר מעשים גדולים מאד, אשר כל עיקר עשייתם הוא כדי לעשות נחת רוח לנברא העובד את הבורא. כל איש משכיל מבין את גודל הנעימות של היות האדם קרוב לבוראו, הוא מרגיש גבהות לב וסיפוק אמיתי שהוא זכה להגיע לדרגה הרצויה ששאף אליה תמיד, משכך, כל כולו נתון בתמידות כדי לשפר את הקו הזה, ולפאר את הכותרת שהכתיר לעצמו. תועבת ה' היא, זהו שיתוף של היין האנושי, המשכר מתאוות עצמיות עם העבודה שאמורה להיות חפה מכל נגיעה בחומר, ובכללותו החומר של העובד ה', האדם האנושי, הצר והקטנוני, אשר העליבות שלו ושל שאיפותיו ומניעיו מגולמים במילים אש זרה אשר לא צוה אותם.

אש היא אור גדול המתנשאת כלפי מעלה, היא מלחכת את המציאות הדוממת, ומפיצה אור משמעותי, אך כשהיא לא הצווי העליון, היא זרה. מה היא עבודה זרה? שהיא זרה לעובדיה, הם חפצים לעבוד את המציאות העליונה הכל יכולה, אך הם שוגים ואינם עובדים כי אם את החיקוי שיצרו לעצמם, משמע, הם עובדים את עצמם ולא את הבורא. אין דבר יותר חשוך מאור שאינו מאיר, ואין אש של מעלה דומה במאום לאש זרה אשר לא צווה ה' את מציתיה להעלות את האש הזו, כמו אפשר לומר שלא הציתו שום אש, רק משהו שהם חשבו אותו לאש.

כיוצא בכך היא הגריעות של עבודת ה' עם פניות, לא רק פניות לשם משהו או מישהו אחר – פסולים בתכלית, אלא אף אם אנו מבצעים פעולת יתר אך ורק לשמו הגדול והקדוש – אנו נוגעים בזרות המביכה הזו, כי אם אין שם צווי הבורא, אין הוא עצמו נעבד ונשגב על ידי העובד, אלא האדם הממציא המצאות שמביא את עצמו לתוך הסיפור, ומסלק כביכול את ה'.

על הפסוק ריח ניחוח לה', אומרים חז"ל, נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני. כלומר, כל עצם קיום המצווה היא לא המשמעות שאנו מבינים אותה כמצוה, אלא אך דבר אחד ויחיד – להיות צוותא אל הבורא, ואין הוא שוכן אלא במקום שמתבטלים אליו כליל, כאשר אדם גשמי מסוגל לוותר על הנוכחות שלו הדוחקת את רגלי השכינה בהסכמה מלאה להזמין את מי שהוא עובד לפניו יתברך שמו, שישרה את שכינת עוזו בינינו, אז הוא זוכה והוא שוכן בינותינו והוא צוותא לנו, שזו היא הלשון 'מצוה', שנהיה בצוותא עמו, דבוקים ברצונו – משמע דבוקים בו, ואם אין זה רצונו, לפחות לא לפי גילוי רצונו המפורש – אין כאן כלום... אין הוא יתברך שורה בעובד הזה, אף כי קיווה לעשות את הטוב המוחלט.

הדברים נכונים גם במי שיודע את ההלכות של כל מצוה, והוא מודע לחשיבות קיום רצון הבורא במדויק, שעל לבו להיות ער בשעת קיום המצווה שהוא אכן רוצה וחפץ בכל לבו לעשות אך ורק את מה שהשם יתברך רוצה, והוא מכוון את דעתו לעשות נחת רוח למי שאמרתי ונעשה רצוני... בכך הוא ינצל מהעדפת מעשים טובים שיכולים לכרסם במעשים טובים אחרים, שלא לבנות בנינים בתוהו או לפעור פערים שינציחו דווקא את ההעדר, כמו לפגוע במישהו אחר תוך כדי עזרה לאדם, וכיוצא בזה מצוות הבאות בעבירה או בהשראה של דברים פסולים... רבים הנסיונות שמנסים בהם את האדם, לראות היש בלבו כנות אמיתית לעשות את רצונו של הבורא או שמא הוא ממלא בכך את רצונו שלו, בעשיית דברים טובים, או כדי לקבל שכר, או לנקות את לבו מאשמה ומצפון או יותר גרוע מזה להתפאר בעיני בני אדם...

הזרות הזו לעשות מה שלא הצטווה, מבצבצת בכל תנועה בחיים, אם אנו מוסיפים הידורים וחומרות שאין להם שורש, ואין כוונתינו חרדת קודש כדי להתרחק יותר מביטול המצוה או חלילה שלא להכשל בחטא, אלא סתם להנציח את החוכמה האישית שלנו, אנו חייבים לבדוק את המניע של ההוספה הזו, ולנסות להשוות בהתלהבות של העשיה האישית למול חוסר ההתלהבות בקיום החובה. כך אנו יכולים לתפוש את עצמנו רוצים לככב במציאות הקדושה, ואם לא נגרש מהר את העצמיות שלנו, נמצא את עצמנו בתוך מסגרת מזוייפת אשר לא צווה ה' אותנו עליה.

מכאן אנו למדים את סוד העבודה התמימה והישרה, שגם הדברים והפרטים שאנו עושים ואנו מבינים את טעמיהם, אין אנו עושים אלא מפני אשר כך צוה ה', ויש הרבה אנשים שהפרט הזה לא משמעותי כל כך בעיניהם, והם מחפשים טעמי המצוות, והתרגשות עם רמזים לחיים שלהם כעת, ואף שבעיקר הדבר יש בזה צד זכות ועבודה של לימוד וכו', אבל בזאת יבחן האדם, שהוא מוכן לקבל על עצמו כל מה שצווה ה', גם בשעה שאינו מבין ואינו מתחבר בלבבו כלל, כי הסיבה שה' צוה לעשות זאת, היא המכרעת וכוחה גדול שיתלהב לבבו לעשות את רצון ה', ולא ממתין שתבוא ההתלהבות והאש מן ההדיוט, היינו מהבנתו שלו, כי בכך פוגם בכל סדר העבודה וממעט מעצמו את התשוקה לעשות רצונו יתברך בלבב שלם.​