מאמר תורני בדין עונש וכפיה בשויא אנפשיה חתיכא דאיסורא (4 צופים)

בענין עונש וכפיה בשויא אנפשיה חתיכא דאיסורא​

אחר מאמרו הנפלא של הרב @י"ג מידות בגדר שויא אנפשיה חתיכא דאיסורא, ראיתי להוסיף בזה כמה דברים בעניין עונש וכפיה אחר דשויא אנפשיה חתיכא דאיסורא, ואגב יבוארו ג"כ כמה נקודות בגדר האי דינא.

א.
כתב הרמב"ם בפכ"ד מהל' אישות הי"ז וז"ל מי שראה אשתו שזינתה או שאמרה לו אחת מקרובותיו או מקרובותיה שהוא מאמינם וסומכת דעתו עליהם שזינתה אשתו בין שהיה האומר איש בין שהיתה אשה הואיל וסמכה דעתו לדבר זה שהוא אמת הרי זה חייב להוציא וכו' אמרה לו אשתו שזינתה תחתיו ברצונה אין משגיחין לדבריה וכו' ואם היה מאמינה וסומך דעתו על דבריה ה"ז חייב להוציאה ואין ב"ד כופין את האיש לגרש את אשתו בדבר מדברים אלו וכו' עכ"ל ומבואר דאף דשויא אנפשיה חתיכא דאיסורא לא כפי' ליה להוציא, ונחלקו האחרונים בביאור דבריו (עי' פתחי תשובה סי' קט"ו סקל"ז), דהחת"ס (שו"ת אבה"ע סי' כ"ח) כתב דאי אפשר לכפותו לגרש דשמא לא זינתה וגט המעושה שלא כדין פסול ואף דשויא אנפשיה חתיכא דאיסורא היינו דנאמן כלפי עצמו שיהיה אסור לו אבל כלפי דידן להוציא אשת איש בגט המעושה אין להאמינו, אמנם רוב האחרונים למדו מדבריו דאין כופין אהאי דינא דשויא אנפשיה חתיכא דאיסורא (וכן מבואר בתשובת הגרע"א שבסוף דו"ח), והביא בפתחי תשובה שם דברי הבית מאיר שכתב הטעם בהא דאין כופין דהוא משום דכפיה הוא כענין עונש וכמו דאין עונשין אשויא אנפשיה חתיכא דאיסורא ה"נ אין כופין, ומשמע בכונתו דכפיה ועונש שניהם הם דיני ב"ד שהם צריכין לכפותו והם צריכים להענישו ולא רק דזה דין כלפי האדם דהוא מחוייב כפייה ועונש, ולגבי דידהו הרי לא מהימני' ליה ולכן אין לנו לכופו ולהענישו.

ב.
אמנם צ"ע דהרמב"ם עצמו כתב בפ"כ מהל' איסו"ב הי"ג וז"ל מי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני אינו נאמן ואין מעלין אותו לכהונה על פי עצמו וכו' אבל אוסר עצמו בגרושה זונה וחללה ואינו מטמא למתים ואם נשא או נטמא לוקה עכ"ל וכתב המ"מ שהטעם דאוסר עצמו הוא משום דשויא אנפשיה חתיכא דאיסורא וכ"כ הגר"א שם, ומבואר דמלקין באופן דשויא אנפשיה חתיכא דאיסורא וצ"ע מ"ש מכפיה שאין כופים [ודברי הב"מ הנ"ל ודאי קשים מאד מדברי הרמב"ם האלו, דהוא כתב דאין עונשין באופן דשויא אנפשיה חתיכא דאיסורא ואילו ברמב"ם הנ"ל מבואר דכופין], ואולי אפשר לחלק ולומר בזה כמה סברות לחלק בין כפיה למלקות, אבל צע"ט איך יתכן כדבר הזה דאין ב"ד מצווין להפרישו אבל כל פעם שיבוא עליה יביאוהו לב"ד וילקוהו על שאינו פורש ממנה.

[ועיקר דברי הרמב"ם צריכין עיון מ"ש ממה שאמרו בקידושין (סז.) דבאומרת נתקדשתי וזינתה לכו"ע לא קטלי' לה, וכבר הקשה כן המל"מ ומכח זה למד בדברי הרמב"ם דלוקה מטעם אחר עי' בדבריו אבל לדברי האחרונים הנ"ל וכפשיטות דברי הרמב"ם שלוקה בגלל שנאמן מכח דינא דשויא אנפשיה חתיכא דאיסורא קשה, ועי' קוב"ש (כאן) מש"כ לחלק בין מיתה ומלקות. ונראה דיש לחלק עוד באופ"א דבעצם עונש הוא דין דידיה ואם על עצמו נאמן אפשר להלקותו ולא חיישי' ללאו דלא יוסיף כיון דהוא עצמו מגיע לו מלקות דכיון דלא יוסיף הוא זכות של עצמו שלא יכוהו לחינם אז באופן דנאמן כלפי דידיה לא שייך זכות ואיסור זה, אבל גבי מיתה חוץ מלאו דלא תרצח דהוא זכותו יש לדון עוד מצד איבוד נפש מישראל שהחמירה בזה התורה הרבה וצריך ב' עדים עם נאמנות כלפי דידן שנוכל להורגו ולא סגי במה שנאמן על עצמו, ומשא"כ במלקות דאין חומר במה דישראל לוקה אלא מצד האדם עצמו דא"א להלקותו בחינם וע"ז נאמן ודוק].

ג.
והנה איתא ביבמות (מז.) מעשה באחד שבא לפני ר' יהודה וא"ל נתגיירתי ביני לבין עצמי א"ל נאמן אתה לפסול את עצמך ואין אתה נאמן לפסול את בניך, והיינו שאמר על עצמו שהוא גוי דהגירות שעשה היה בפני עצמו ולא בפני ג', ומבואר דהאומר גוי אני אסור בבת ישראל, וצ"ע דהא גוי מותר בבת ישראל דהא אי"ז מז' מצוות ולגבי הבת ישראל שאסורה בו אינו נאמן דהרי אינו נאמן כלפי אחרים ולמה אסורה בו. וכתב הב"מ (סי' י"ב) דהכא אי"ז שויא אנפשיה אלא שויא נפשיה דהיינו שאומר שהוא עצמו חתיכא דאיסורא וע"כ אסורה בו, וביאור החילוק יש שכתבו דבשויא נפשיה נאמן אף כלפי אחרינא, אמנם לכאו' אינו יכול להיות כמבואר בכמה מקומות דעדיין אינו נאמן כלפי אחרים, וע"כ נראה החילוק דבשויא אנפשיה אין לו נאמנות על עצם החפצא דאיסורא אלא כלפי עצמו לומר שהוא אסור בדבר ורק לגביה נקטי' דהדבר אסור ולא לגבי אחרים כלל וגם לגבי עצמו אינו נאמנות בעצם על החפצא דאיסורא, משא"כ בשויא נפשיה נאמן על עצם החפצא דאיסורא דהיינו עצמו [וכמו בממון דנאמן על ממונו] אלא דלגבי אחרים אינו נאמן דכל נאמנותו היא רק כלפי עצמו וגם לגבי עצמו אינו נאמן להקל דמנלן להאמינו בזה אבל בדבר שאינו קולא נאמן על עצמו בעצם ולא רק לגבי איסורים, וע"כ אף דבעצם מותר לגוי לישא בת ישראל ורק מצדה אסור אבל מ"מ כיון דנאמן על עצמו בעצם שהוא גוי וגוי הנושא בת ישראל הוא דבר האסור, בזה סגי להפרישו מבת ישראל ודוק.

ד.
ועפ"ז י"ל ג"כ בדברי הרמב"ם דמש"כ דאין כופין היינו דוקא בשויא אנפשיה כגון בההיא דזינתה אשתו ומשום דנאמן רק כלפי איסוריו ולא לדברים אחרים כלל וע"כ אין ב"ד יכולים לכפותו ולהלקותו דזה דין שלהם ולגביהם אינו נאמן, משא"כ בשויא נפשיה כגון בההיא דהאומר כהן אני דנאמן על עצמו בעצם לגבי עצמו לכל מילי חוץ מלהקל אפשר ג"כ לכפותו ולהלקותו דמתנהגים עימו כפי מה שהוא והרי כהן הוא לפי דברי עצמו ודוק [משא"כ גבי קטלא דא"א להרוג אפי' בשויא נפשיה כגון ההיא דאומרת נתקדשתי [אף דהשתא לא שייך בזה דברי הקוב"ש הנ"ל] י"ל כעין מש"נ לעיל דלגבי איבוד נפש מישראל לא מהני מה דלגבי עצמו נאמן בעצם שהוא כהן וצריך נאמנות בעצם כלפי דידן ודוק].​