כוונה

עניין התפילה כבר נודע בשער בת רבים שהוא כעמידה לפני ה', והמתפלל צריך שיכוון ליבו לקדש הקדשים, ואף נוסח התפילה בלשון אתה שמשמעותה נוכח, והמתפלל אסור לעבור בד"א כי שכינה כנגדו, והמתפלל צריך שיפסע ג' פסיעות לאחוריו כעבד הנפטר מרבו, ועוד רבות כהנה שכולם משמעות א' להם התפילה היא כדבר איש אל רעהו...

אשמח למקורות וציטוטים בגודל אמירת הברכות בכוונה!

א) רש״י: אדנות וגדולה. ב) רמב״ם: שופט על הכל. ג) אבן עזרא: מלך. ד) ספורנו: נצחי. ה) רמב״ן, טור, ב״י: תקיף ואמיץ אשר לו היכולת. ו) רלב״ג: ממנו תושפע המציאות בהנהגה מתוקנת. ז) הכתב והקבלה: עומד נוכח כל אחד להשגיח עליו. כיצד עדיף לכווין?

תפילה ללא כוונה כגוף בלא נשמה. כך כותב בחובות הלבבות (שער חשבון הנפש פ"ג, חשבון ט'). ובשו"ע ריש סימן צ"ח כותב: "המתפלל צריך שיכוון בלבו פירוש המילות שמוציא בשפתיו, ויחשוב כאילו שכינה כנגדו". ובמבי"ט כתב: "כמדבר איש אל חברו שמדבר לו פנים אל פנים". ובמסילת ישרים כתב: וכאילו "הוא בא ונושא ונתן ממש...

מקובל לאפיין את תנועת החסידות בהשמת דגש על עצם החיבור והכוונה. ובשונה מהמתנגדים שרואים בעצם המעשה את הציר עליו הכל נסוב. לאחרונה קראתי התייחסות מעניינת מפי גדולי החסידות, שבעיני מגדירה מחדש את הדברים. לדוגמא מה שסיפר רבי וואלף סטיקובער מתלמידיו הקורבים של הרבי מקוצק בספרו זר זהב פרשת יתרו...